פסק-דין בתיק ע"פ 25432-04-13

השופטת תמר שרון-נתנאל :

הערעור :

1.         לפנינו ערעור על הכרעת הדין (מיום 7.1.13) וגזר הדין (מיום 16.2.13), שניתנו על ידי בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט אהוד קפלן), בת"פ 41537-05-12, במסגרתם הורשעו שני המערערים ונדונו, בגין עבירות של מילוי והובלה של מיכלי גז של ספק אחר, ב- 104 עבירות זהות של מילוי מיכלי גז של ספק אחר והובלתם, לפי סעיף 3 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון ומילוי מיכלי גז), תשנ"א-1991 (להלן: " צו הסימון").

בנוסף לכך, הורשעה המערערת גם על פי סעיף 39(ג)(4) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי"ח-1957 (להלן: " חוק הפיקוח") והמערער הורשע גם על פי סעיף 39 ו- 39א' לחוק הפיקוח.

על שני המערערים הושת קנס בסך 50,000 ש"ח ועל המערער נגזר, בנוסף לכך, מאסר על תנאי בן 3 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור על סעיפי העבירה בהם הורשע.

ערעורם של שני המערערים מופנה הן נגד הכרעת הדין והן נגד גזר הדין.

העובדות והשאלה העיקרית שבמחלוקת :

2.         המערערת היא חברה פרטית, בעלת רישיון ספק גז, כמובנו בחוק הגז (בטיחות ורישוי), תשמ"ט-1989 (להלן: " חוק הגז") והמערער היה מנהלה, בתקופה הרלבנטית.

ביום 7.4.09, נתפסה משאית של המערערת, כשהיא נהוגה על ידי נהג מטעם המערערת ועליה מובלים 104 מיכלי גז פחמימני מעובה, בנפחים שונים, המסומנים בסימונים של ספקי גז שונים (להלן: " מיכלי גז זרים"), אשר מולאו באותו בוקר על ידי המערערת והובלו במשאית, לחלוקה לצרכנים.

3.         המערערים אינם חולקים על העובדות הנ"ל, אלא שלטענתם, שגה בימ"ש קמא, עת הרשיע אותם  ב- 104 עבירות נפרדות של מילוי מיכלי גז זרים והובלתם.

זו, למעשה, המחלוקת העיקרית בין הצדדים, הניצבת בפנינו בערעור זה - האם הובלת כל המיכלים יחדיו, על אותה משאית, לאחר שמולאו באותו בוקר, מהווה עבירה אחת ובה 104 פריטים או שמא הובלת כל מיכל מגבשת עבירה בפני עצמה.

אציין, כי בניגוד לטענת המדינה בפנינו, המערערים טענו בבימ"ש קמא, כי לא ניתן להטיל קנס בגין כל מיכל, אלא רק בגין ההובלה כולה. לפיכך, גם אם הם לא עשו שימוש במונח "עבירה רבת פריטים", אין לומר שהטענה לא נטענה בבימ"ש קמא ויש להתייחס אליה, לגופה.

טיעוני הצדדים :

4.         על מנת למנוע הכבדה בחזרות מיוחדות אביא כאן רק את עיקר טענות הצדדים וככל שיהא צורך אתייחס לטענות נוספות, תוך כדי הדיון. אציין, כי מסקנתי ייתרה דיון בחלק מטענות הצדדים, כגון טענות המערערים בשאלה מכח איזה סעיף יש לגזור את הקנס, לענין תיקון 113 וטענות נוספות.

בפן העובדתי-הטכני, טוענים המערערים, כאמור, כי מדובר במעשה אחד, המתאפיין בתכנון אחד, במחשבה כוללת אחת ובביצוע ברצף אחד, שהרי כל המיכלים מולאו בבוקר אותו יום, על אותה משאית, אשר יצאה משטח המערערת בשעה 08:50.

המדינה טוענת לעומתם, כי מבחן השכל הישר ומבחני העזר אינם מאפשרים לראות בעבירה, עבירה רבת פריטים, שאם כך ייקבע, לא תושג תכלית החקיקה וייווצר אבסורד משפטי ואכיפתי.

המערערים מחלקים את טיעוניהם לשלושה מבחני עזר. שניים "טכניים" באופיים - קרבה בזמן/סימולטניות; אופן הביצוע/היכולת לפצל בין פעולות שונות והשלישי הוא מבחן מהותי באופיו - האינטרס המוגן בעבירה. אציין כאן רק את עיקר הטענות וככל שיהיה צורך בכך יובא פירוט בהמשך.

לענין קירבה בזמן/סימולטניות נטען, כי אין מדובר בעבירות נפרדות, אלא בעבירה אחת "רבת פריטים", שכן כל המיכלים מולאו באותו בוקר, הועמסו יחדיו על אותה משאית ותכלית המילוי וההובלה היתה תכלית מסחרית אחת. נטען, כי מדובר במקרה מובהק, בו קיימת קירבה בין הפריטים השונים, עד כי ניתן לראות בהם פעולה אחת, הפוגעת באינטרס חברתי אחד, שנבעה מתכנון אחד. 

מנגד נטען, כי פיצול המעשה ל- 104 עבירות הוא מלאכותי וכי מסעיף 8 אשר בגזר הדין (הסותר את הנאמר בהכרעת הדין) עולה, שבימ"ש קמא התייחס להובלת המיכלים כעבירה אחת וכי רק למילויים התייחס כאל ריבוי עבירות. אכן, בימ"ש קמא שם דגש על מילוי המיכלים, אולם לטעמי, כפי שאבהיר להלן, לא רק בשל כך יש לראות כל מיכל כמגבש עבירה נפרדת.